"תקופת הזהב של הביטחון"

04 במרץ 2011

בשני הפוסטים הקודמים "לאן מובילות המהומות המזה"ת" ו- "מהומות במזה"ת זה רק חלק מהסיפור", דיברתי על המצב שמתהווה בעולם, שלדעתי יתפתח למשבר עולמי קשה שיכלול את כל תחומי החיים. התגובות הראשוניות לטענה זו מסתכמות ב- "לא ייתכן". ובכן, קודם כל כמה מילים על מה ייתכן ומה לא ייתכן. כמה אנשים מכרו מניות בקיץ 2007, לפני שפרץ המשבר הכלכלי האחרון? אף אחד לא האמין שדבר כזה יכול לקרות… כשהמשבר התחיל רוב רובם של משקיעים, אנאליסטים ובכירים במשק לא חשבו שזה יוביל למשבר חריף. הרבה זמן ניסו לשכנע כאן בישראל שאין ולא תהיה האטה בכלכלה שלנו. בארה"ב הרבה זמן לא האמינו שהם ייכנסו למיתון. מישהו היה מאמין שליהמן ברדרס תקרוס? כשבשנת 2009 התחילו לדבר על בעיית החובות הריבוניים, הרוב לא סבר שזה יכול להגיע למשהו רציני. כשבסופו של דבר הגענו למשבר יוון אמרו שאירלנד זה משהו אחר ולא ייתכן שהיא תגיע למצב דומה. עכשיו אותו דבר אומרים על ספרד, איטליה, יפן, בריטניה וארה"ב.

כשהתחילו מהומות בתוניסיה אמרו שבמצריים המצב שונה ולא ייתכן…

מי האמין שברה"מ תקרוס, שה"תאומים" יפלו, שירצחו את רבין, שתהיה מלחמת לבנון השנייה, שחמאס וחיזבאללה יעלו לשלטון?

לאור כל אלה, האם יש בכלל משהו בחיים שלנו שהוא לא ייתכן?

יש סיבות רבות למה אנשים לא חושבים שמשבר עולמי גדול יכול להתרחש:

מאורעות כאלה מאד נדירים ורוב האנשים שחיים על כדה"א כיום לא חוו אותם בחייהם, לכן זה נראה להם לא סביר;

אף אחד לא יודע לנבא עתיד, לכן כל הדיבורים על מה יכול לקרות הם דיבורי סרק;

כל הטיעונים בעד אפשרות שמשבר כזה ייתכן לא מחייבים – הם עדיין משאירים סבירות של 50% בלבד להתרחשותו – אולי יהיה ואולי לא יהיה.

בפוסט הנוכחי אני רוצה להתייחס לשתי סיבות נוספות: אנחנו יותר מדי התרגלנו לחיים הטובים והבטוחים וכך הפכנו לשאננים; אנחנו יותר מדי גאים בעולם המתקדם, הטוב והבטוח שבנינו בכוחות עצמינו וכך הפכנו ליהירים.

הכותרת של הפוסט לקוחה מספר "העולם של אתמול", אוטוביוגרפיה של סטפן צווייג, מחבר אוסטרי של החצי הראשון של המאה הקודמת. בעמודים הראשונים של ספרו הוא מתאר את התפיסות והתחושות ששררו באליטה האוסטרית של סוף המאה ה- 19. תאורו של ההישגים הכלכליים, החברתיים, הפוליטיים והטכנולוגיים של האימפריה האוסטרית מתפרס על שני עמודים. כל ההישגים האלה יצרו מה שהוא קורה לה "תקופת הזהב של הביטחון":

"רגש זה של הביטחון היה הקנין הנכסף ביותר של מיליונים, משא הנפש הרגיל של החיים. רק חזקת ביטחון זו עשתה את החיים כדאיים, וחוגים יותר ויותר רחבים שאפו להשתתף באוצר יקר זה."

"בכל ההגינות והעניוות שבתפיסת-עולם זו, היה משום גאוותנות קשה ומסוכנת באמון זה הנוגע עד הלב, שגדרנו בעדנו לחלוטין בפני כל התקפה אפשרית של הגורל. המאה התשע-עשרה, בעלת האידיאליזם הליברלי, הייתה מובטחת, באמת ובתמים, שהיא הולכת בדרך הישר והנכון לקראת עולם שכולו טוב. התקופות הקודמות על מלחמותיהן, רעבוניהן ומרידותיהן נפסלו כימים שבהם הייתה עדיין האנושות בוסר והלכה בחושך. אבל מעכשיו, אין זו אלא שאלה של עשרות שנים עד שיתגברו על השריד האחרון של רע ועוול, ואמונה זו ב"התקדמות" שאינה פוסקת, המנצחת והולכת יהיה לה ממש כח של דת באותו דור. האמינו ב"התקדמות" זו יותר מאשר בכתבי הקודש, ובשורותיה נדמו כמוחלטות לנוכח פלאי המדע והטכניקה חדשים לבקרים."

אנחנו, למודי ההיסטוריה ובמיוחד ההיסטוריה היהודית, רחוקים מהאידיאליזם של אותה תקופה. ההיפך הוא הנכון – אנחנו חיים בעולם הפוסט מודרני הציני, מחוסר אידיאלים ובעל ערכים מעורערים. באותו זמן, אנחנו, ובמיוחד השכבות המבוססות, מאד קרובים לתפיסות של אותה תקופה מבחינת תחושת הביטחון והשליטה שיש לנו על החיים, תחושה שמגיעה אף לתחושת "גאוותנות קשה ומסוכנת", כפי סטפן שצוויג קרא לה.

עד זמן כתיבת הספר (שנת 1942) סטפן צווייג חווה את מלה"ע הראשונה, תבוסתה וקריסתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, המשבר הכלכלי הגדול, סיפוחה של אוסטרייה לרייך הגרמני ואת התבוסות הגדולות של בעלות הברית מאז תחילתה של מלה"ע השנייה:

"כיום, לאחר שהסערה הגדולה החריבה את עולם הביטחון ההוא, ידענו, שאותו עולם לא היה סוף-סוף אלא מגדל פורח באוויר, ואבותי ישבו בו כאילו היה בית אבן."

למה תחושת בטחון ויהירות זו היא מסוכנת? מסיבה אחת פשוטה – היא יוצרת פער בין תפיסה שלנו של המציאות לבין מציאות עצמה. היא יוצרת אשליה. מצב עניינים זה בא לידי ביטוי באופן מובהק לפני ובתחילת המשבר הכלכלי האחרון.

השוק הפיננסי המודרני הוא שוק מתוחכם, עם מכשירים פיננסיים שמאזנים ומווסתים את התנודות בו, עם ניהול סיכונים שהפך לאמנות. זהו שוק שהשרה תחושת ביטחון באמצע שנות ה- 2000… אי שם בסוף 2008 – תחילת 2009 רודולף ג'וליאני, ראש העיר לשעבר של ניו יורק, התראיין בנושא של המשבר. הוא אמר שמלכתחילה לא האמין לכל אלה שניסו לשכנע אותו בתחילת שנות האלפיים שתחומי הכלכלה והפיננסים הגיעו לרמת התפתחות כל כך גבוהה ושקיימים בהם מכשירים כל כך מתוחכמים, שלא ייתכן יותר משבר כלכלי קשה. לא פחות ולא יותר. סטפן צווייג:

"אין להתפלא איפוא, שאותו דור התחמם לאור הישגי עצמו וראה בכל עשירית שנים שנסתיימה הקדמה לעשירית שנים יותר טובה. האמונה באפשרות ירידות ברבריות, כמלחמות בין עמי אירופה, הייתה נדירה, כאמונה במכשפות ומפלצות."

הם האמינו שלא יתכנו יותר מלחמות בגלל ה"התקדמות" שלהם ואנחנו האמנו שלא יתכנו יותר משברים כלכליים בגלל ה"התקדמות" שלנו. "תחושת הביטחון והשליטה המופרזים" – כבר אמרתי?

את התופעה הזאת ראינו גם בתחילת המשבר כשהרוב סבר שזה לא יתפתח למשבר כלכלי חריף.

אני זוכר כשבסוף שנת 2007 ריאינו אחד ממנהלי התיקים בישראל. הוא אמר משהו כמו: "עברנו זעזוע קשה בתקופה האחרונה, אבל כל זה מאחורינו ואנחנו חושבים איך אנחנו בונים את הפעילות שלנו עכשיו, אחרי המשבר". דצמבר 2007…

נו, אפשר להגיד שהבן אדם טעה – כולנו טועים, רק שזאת לא היתה טעות של בן אדם אחד. זאת הייתה אותה תחושת ביטחון ושליטה מופרזים שרבים מאד היו שותפים לה ושיצרה אשליה כאילו לא קורה שום דבר שיוצא מגדר הרגיל. רבים היו שקועים בתחושה זאת ורבים נכבו מכך – התחושה לא תאמה את המציאות.

גם עכשיו רובינו לא מרגישים שיש משהו יוצא מגדר הרגיל בתקופה של כמה השנים האחרונות מבחינת המצב הכללי בעולם. הרי לא קורה כלום – אנחנו ממשיכים בחיינו ואפילו אם משהו קורה זה אי שם רחוק – לא בעולם הבטוח שלנו. מה כבר יכול לקרות בו? ואפילו אם כן – נטפל בזה כמו שאנחנו יודעים לעשות ונמשיך הלאה לשגשוג, עושר, הישגים וקידמה בלתי פוסקים, בילויים, אוכל טוב, חדרי כושר, מלונות ועוד.

אנחנו יותר מדי שקועים בשגשוג, שאננות ואמונה שהכול נמצא בשליטתנו, כדי להניח שכל הסממנים המטרידים של השנים האחרונות הם מבואה למשבר הגדול. האירועים האלה לא מתחברים אצלנו לתמונה אחת, אלא נתפסים כבעיות נקודתיות וזמניות שטיפולם המהיר והיעיל יבטיח את המשך קיומו של העולם המשגשג והבטוח שלנו.

המשבר הכלכלי האחרון והיחס שלנו אליו הוא הזהרה של המציאות עצמה, לקראת מה שיכול לקרות בקנה מידה גדול: תסתכלו, תלמדו ואל תפלו יותר בפח הזה של ביטחון ותחושת שליטה מופרזים.

*    *    *

בעיר בה אני גר ישנו שובר גלים ארוך בחוף. באחד הקטעים שלו הוא יוצר בריכה רדודה – המיים מגיעים בה עד הברכיים. ילדים קטנים משתעשעים בה בהשגחת הוריהם. תוך כדי המשחק הורים רבים מתיישבים בתוך המים ומוצאים להם בני שיחה בהורים אחרים.

באחד הימים עמדתי על שפת הבריכה והתבוננתי במתרחצים בה. הגלים היו די חזקים, אך הם היו מתנפצים על שובר הגלים ורק טיפות בודדות היו נופלות לבריכה. לפתע זיהיתי גל גדול במיוחד. לנוכח הגודל שלו לא הייתי בטוח עם גם אותו יצליח לעצור שובר הגלים. בכמה שניות שהגל התקרב והמשיך לגדול גדל גם הספק והחשש שלי שמא שובר הגלים לא יוכל לעצור אותו. כעבור כמה שניות הגל הכה בשובר הגלים, התרומם מעליו ונשפך בכל הכובד שלו על המתרחצים בבריכה. אלה שישבו קרוב לשובר הגלים כוסו במים עם הראש. אלה שהיו קרובים יותר לחוף הוכו בחוזקה וחלק מהילדים שעמדו אף נפלו למים. הגל הגיע אפילו לאלה שישבו על החוף והרטיב את המחצלות שלהם.

כמה שניות אחרי, עלה לי בראש הדימוי בין שובר הגלים והגל הגדול לבין המשבר הגדול שמצפה לנו. גם אנחנו יושבים מאחורי שובר גלים בביטחון ובשאננות ומהצד השני שלו מתקרב הגל הגדול. אנחנו לא רואים אותו, כי לא מסתכלים – אנחנו הרי בטוחים ששובר הגלים שבנינו יעצור את כל הגלים.

ובכן, הוא לא.

ואיך כל זה קשור לזהב? על כך בפוסט הבא.